עיג’ה דשא ועיג’ה גבינה – מתכון שדורש סבלנות ואישה אמיצה

אצל סבתא שלי רוב המאכלים היו מחוברים לזמן, למקום או לאירוע מיוחד, וארוחת הבוקר של שבת כללה תמיד עיג’ה דשא ועיג’ה גבינה, שהיו ארוחה שלמה. צפונות בתוך חלה קצת מתוקה, גבינת לאבנה (שזו אחת הגבינות בעיניי אם לא ה-גבינה!) צנונית, פלפל חריף, עלים, עגבנייה וזיכרון נעים של שבת במושב.

אני קיבוצניקית גאה. סביי היו ירושלמים שבצעירותם עברו למושב, שם למדו להיות חקלאים ושם הקימו את משפחתם.

השוני בין המטבח שלהם במושב לבין המטבח באותו הגודל כמעט בביתי בקיבוץ היה כמו שמיים וארץ, ואולי הוא זה שגרם לי להיות בהתרגשות כה גדולה בכל ביקור במטבח ההוא.

אני זוכרת כל כך בבירור את מגירת הלחם בביתם. מגירה עמוקה בתוכה תמיד הסתתרה כיכר לחם שלמה, ומכסה המגירה היה קרש לפריסת הלחם. הלחם אף פעם לא היה פרוס – בשבילי זו הייתה חוויה בפני עצמה כי בקיבוץ המכונה הייתה פורסת תמיד.

התענוג שבפריסת הלחם בצורה לא שווה, פרוסות עבות ולא מסודרות, כאלה שמזמינות נגיסה והכנת סנדוויצ’ים כאוות נפשי במטבחם היו שיא הריגוש מבחינתי. יכולתי לעשות שם כרצוני.

זה לא שבבית לא נתנו לי או אמרו לי לא, יש לי הורים מושלמים והם אף פעם לא אמרו לא על העצמאות שלי במטבח. אבל שם זה היה אחרת: הכול היה מעניין יותר. הריחות היו אחרים, הסכינים היו מרגשים וחומרי הגלם היו זרים לי.

עיג’ה. את השם הזה לא שמעתי בשום מקום לפני.

עיג’ה דשא, שהיא חביתה ירוקה, נושאת בגאון את השם האקזוטי מהמטבח העיראקי. הפלא הזה מורכב מהמון ירוקים, פטרוזיליה, בצל ירוק ותרד, לא מעט ביצים, המון סבלנות ואישה אחת אמיצה שהופכת את החביתה.

הייתה גם עיג’ה גבינה, שלא סתם כיכבה במטבחה של סבתי. את שנותיה הבוגרות בילתה בעבודה במחלבת זמיר, מחלבת בוטיק לגבינות כבשים שעליה זכיתי לשמוע רבות מאמי, שאוהבת גבינות כבשים בכל ליבה. במקרר היו הרבה “חבל-ים” ושאריות גבינות כאלו ואחרות.

אני חושבת שאני הכי אוהבת ארוחות בוקר ובמיוחד לצאת לגינה שלי, לקטוף דבר מה ולהיכנס איתו  בראש מורם למטבח. זה ממלא אותי אושר לאכול ולהאכיל במה שגדל בגינתי! מעין גאווה כזו שכל כך נעימה לי בגוף. בצעדי דילוג קלילים אני מובילה את חומר הגלם המיועד למקום שבו הקסם קורה.