כבר כשהייתי קטנה הייתי מציצנית גדולה. אומרים שמציצנות היא תכונה של סופרים שחומסים מאחרים את הזכרונות שלהם. אני לא חושבת שזה נכון, אני לוקחת רק זכרונות שנופלים על הריצפה, אני מרימה בזהירות רגעים שאנשים לא שמים לב אליהם ושמה לב אליהם בעצמי, אחר כך אני פשוט כותבת אותם בראש וזוכרת אותם לנצח, אולי מישהו יצטרך את זכרון הרגע הזה פעם.

ילדה עם רגליים ארוכות מדי שנקשרות זו בזו ולכן אף אחד לא מזמין אותה לרקוד מחכה לרגע אחד מיוחד. עומדת בצד וממתינה לריקוד של סמי וכרמלה. אני לא באמת מכירה אותם, הם היו “מבוגרים” משכונת “הבולגרים” (במלעיל) במושב. כשהייתי עוברת מולם במקרה במרפאה או בצרכניה הייתי מנידה בראשי מולם. כי אהבתי שכל המבוגרים בכפר אומרים לאמא שלי שאני ילדה מנומסת שתמיד אומרת שלום, למך ולזקן.

סמי וכרמלה היו הסיבה העיקרית לזה שהגעתי למסיבות ונשארתי עד לריקודים.
במסיבות של המושב כרמלה תמיד לבשה “של” אדום וחצאית, וסמי היה מושך אותה לרקוד את אה-ויוה-אספניה. לכרמלה היה מבט מופתע וטיפונת מבוייש, היא היתה מסמיקה קבוע וואפשר היה לראות בצעדים הקלים של כרמלה שהיא היתה יופי של רקדנית בצעירותה, בדיוק כמו שסמי שלנו היה גבר-גבר בבולגריה. וגם היום הם לא רעים בכלל. סמי היה מחזיק את כרמלה במותן הנחמד שלה והיא היתה מסתכלת לו בעיניים ומחייכת.

ריקוד אחד קטן, רגע מציצנות פרטי שלי שחיכיתי לו לבד, בלי לגלות לאף אחד. אחרי שסמי וכרמלה רקדו, לא אכפת היה לי ללכת הביתה. גם ככה אף אחד לא יזמין אותי לרקוד.

לחייהם של סמי וכרמלה ולחיי כל מי שרוקד בלב ואוסף זכרונות של אחרים במקום, קציצות קישואים עם גבינה בולגרית שרוקדות יחד כל כך יפה, במיוחד אם יש קהל של זיתים, אוזו, פלחי לימון וגבינות טובות מסביב.