יאסו! משולשי פילו במילוי גבינות לארוחה יוונית

צריך להיות אמיץ באופן מופרז, דביל באופן מוחלט, או מלא בביטחון עצמי בשביל להכניס הביתה זרים גמורים לסעודות עתירות מנות וטעמים פעם אחר פעם, ולהאמין שבכל פעם יקרה מחדש הנס הזה שמאחד את כולם כאילו הם חברים מביצפר עממי או לחילופין מהמילואים. אני סובלת משלושה מהמאפיינים הנ”ל – למרות שמעולם לא באמת אובחנתי באופן מקצועי.

אוכל בעיניי הוא שיר הלל לנפלאות הבריאה, לתנובת האדמה ולעולם כולו. הוא אוצר בתוכו עולם ומלואו, ואת העולם הזה הפכתי למגרש המשחקים הביתי שלי, המגרש הזה שגם אם לא תמיד מנצחים בו – מנצחים עליו בגאון.

אם כן, גברותיי ורבותיי, אחרי שהוארתי בהארת התקנת הסירים, עת צ’אקרת הבישולים נפתחה ועולם שלם של תשוקה וחדוות יצירה נפתח בפניי, התחלתי לארח אנשים לסעודות שחיתות משופעות מנות סביב שולחני.

איך נקלעתי לכל הטוב הזה?

הטלפון צלצל והקול הנעים שבקע ממנו הציע לי את מה שהסתמן מאוחר יותר כ”חישוב מסלול מחדש” הכי משמעותי שהיה לי בשנים האחרונות. בשיא הנונשלנטיות, הוצע לי לארח לארוחת שבת קבוצה של בלוגרי מזון – פודיז מכל העולם, ולהביא אותה בארוחת שבת לפנטאון – דהינו לתת להם את הגרסה הישראלית של הביס היהודי במיטבו. “הסברה על הצלחת” – קראו המארגנים לטריפ הזה – והשם נגע בי . ידעתי שבא לי להיות חלק.

“האשכנזי? הספרדי?”, שאלתי במצוקה. “תתמודדי, סומכים עליך”, פתרו אותי בתשובה נבזית ואיתה נכנסתי למטבח.

אלוהיי! יותר קל לתקתק ארוחת 15 מנות ל-30 איש מבכלל לחשוב מהו ומיהו הביס הישראלי.

וכך מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, עומדת בראש שולחן גדול (36 אישה ואיש), ארוך, צבעוני, שמח ובעיקר עמוס לעייפה בביתי ואוכלת את המוח לאותה קבוצת בולסים נכבדים: עליי, על חיי ועל מה שעתיד למלא להם את הבטן בשלוש השעות שבאו על כולנו לטובה. או בעצם נותנת את שואו חיי (אלוהים יודע מי הכניס לי את המילים לפה) למי שבאמתחתם לא פחות מ-20 מיליון עוקבים במצטבר במדיות השונות. 

זו הייתה ארוחת שבת סוערת בבית אפיקורסי יהודי לתפארת מדינת ישראל. היה מרגש. היה טוב. היה מספק. רציתי עוד מהסם הזה.

בסוף אותה הסעודה, שיש לה מקום של כבוד ופאר בארכיון הפנימי שלי, היו ברורים לי שלושה דברים:

1. אני רוצה שהחיים שלי יהיו גדושים באירועים ממש כאלה.
2. מעטים הדברים שמרגשים אותי יותר מלגעת באנשים דרך הסירים, לקחת אותם איתי לטיולים בעולם על צלחת תל אביבית, לגרור אותם לסיפורים וההרפתקאות שלי דרך בלוטות הטעם.
3. שוטף כלים! אני חייבת אחד כזה. זה היה האירוע הראשון והאחרון ללא!

הארוחה הזו שיחררה את ניצרת השכר ומאז התמכרתי למבול הארוחות שמתרחשות עליי ועל בני ביתי כמה פעמים בשבוע. לפעמים אלה סעודות בלקניות, לפעמים משתים יווניים ואחת לתקופה תהיה זו מסיבת אוכל טרופית עם תפריט מאיי אנדמן.

ואם חזרנו לאותה ארוחה ראשונה, ידעתי שאני חייבת להפציץ ולהפתיע בביס שיהיה כוכב הארוחה (או בעצם משולש), שכל המזטים ומנות הפתיחה הססגוניות שמפוזרות על השולחן הן רק מופע החימום שלו.

קבלו את המתכון היווני המושלם שלי – משולשי בצק פילו במילוי גבינות, ביס שמקורו באולימפוס, משכנם המיתולוגי של האלים. המתכון כל כך פשוט שפראייר מי שלא מנסה אותו בבית.