קובה פותתה (פטטה) עירקית – קובה מתפוחי אדמה

בכל פעם שאני עוברת ברחוב ביאליק ברמת גן אני חושבת עלייך. אני מחפשת אותך תחת עצי הפיקוס, משוטטת ומביטה בחלונות הראווה. לפעמים אני מוצאת אותך בנשים שאני לא מכירה. נגיד פעם, כשחיפשתי בהרט, הלכה מולי אשה מבוגרת, היתה לה את ההליכה הכבדה שלך, ולרגע חשבתי שזו את. אם לא הייתי מכירה אותך הייתי חושבת שאת משטה בי, אבל את לא, את חוש ההומור המופרע שלך איבדת כשזה היה קשור אלינו. חוץ מזה שאני יודעת שעייפת מהחיים, הם לא חייכו אלייך, ואני מקווה שעכשיו השמיים כן מחייכים.

נדמה לי ש׳ההופעות׳ החטופות שלך הן כדי שאדע שאת לא שוכחת, שאת כאן מלווה אותי, והן גם כדי לוודא שלא אשכח. היו לי כמה וכמה סבתות, אבל כמוך יש רק אחת. סבתא ליליאן. את יודעת, לפני שנה הוספתי את שמך לתעודת הזהות שלי, כדי להרגיש אותך קרוב. תמיד מוסיפים שמות של סבים, אבל אני לא הכרתי את הסבים שלי ואותך אני כל כך שמחה שהכרתי.

מחר אהיה בת 49. כשהיית בגיל שלי כבר היית זקנה. כבר ישנת בחלונות סגורים ונעלת פעמיים את הדלת. לא רצית גברים בחייך והפסקת להתלבש יפה. איבדת תקווה בגיל כל כך צעיר. אולי אפילו לפני המעברה, האוהל שנשרף, היתומים שפיזרת בקיבוצים והאלמנות הנצחית שלך. יכול להיות שנולדת פסימית. פסימית, סרקסטית ומצחיקה. גם שם למעלה את מצחיקה, נכון? סבתא, אם היום, בסוף חמסין הנורא הזה יעבור רעם שיתגלגל ויביא את הגשם, אני אדע שזה הצחוק המרעים שלך, שמזיז את העננים לכיוון הנכון וגורם לגשם לבוא ולשטוף את האבק, לכבוד יום ההולדת שלי.

סבתא, גם אני עוד לא איבדתי תקווה ויש לי כמה חלומות, את חלקם אפילו חלקתי איתך, אני יודעת שאת משתדלת בשבילי אצל אלוהים. כי מי עוד תשב לו על העורק הראשי עד ש״בדאלק נעמה״ תקבל את מה שהיא רוצה, מי?

אני מתגעגעת אלייך. אכפת לך לבקש מאלוהים שהשנה הבאה שלי תהיה מקסימה? תודה. זה חשוב לי…

אה, ואני נורא מתגעגעת לאוכל שלך ולקובות הפותתה הרכות והזהובות שלך במיוחד. אין כאלה ביקום, שתדעי. הבוקר הכנתי קובה תפוחי אדמה נהדרת. מאד דומה לשלך, אבל בלי הטאצ’ שלך. הקובות יצאו מקסימות, טעימות, מנחמות ואפילו כשרות לפסח (לא שזה אי פעם הטריד אותך…) ומי שלא אכל את הקובות שלך, יהיה משוכנע שהן הכי הכי שאי פעם אכל.