מה עושים עכשיו?! איך מתמודדים עם ימים שבהם להיות אימא זה לא קל בכלל

היום הרגשתי שאני לא יודעת איך להיות אימא. למעשה, גם אף פעם לא לימדו אותי איך להיות.
הכול כזה ברור מאליו. את בחורה צעירה, ואז את מתחתנת, ואז את בהריון, ואז את אימא.
וברור לכולם שאת כבר אלופה ויודעת בדיוק איך זה, כי את אימא, ואימהות יודעות בדיוק איך זה להיות אימהות.

בדור של תמונות מושלמות ו”האפי האפי”, לא נעים לומר, אבל הערב מצאתי את עצמי (ולא בפעם הראשונה) חסרת אונים. כפשוטו.
למה? ובכן, דמיינו את התרחישים הבאים:

דודי בן ה-5, הילד הכי מתוק בעולם שרק עכשיו עלה לגן חובה, החליט שהוא פוצח בקריירה חדשה ומתחיל לחדד כל עיפרון או עט שהוא רואה. כולל את העפרונות איפור עיניים שלי.

עדינה בת ה-6 שעלתה לכיתה א’, שקלטה שתכף לא יישארו לנו עפרונות בבית, ממש לא אהבה את הרעיון והחליטה שהיא הולכת לחנך את דודי. היא לקחה לדודי ההמום את המחדד ואת העפרונות תוך כדי שהיא רצה בהיסטריה בבית.

דודי כמובן לא יצא פראייר והחל לפתוח בריצה דרמטית אחריה, תוך כדי שאני קוראת ברקע: “דודי ועדינה, תפסיקו מיד!!! די לרוץ ולצעוק, מישהו בסוף יבכה פה”. ואולי זאת תהיה אני.

בינתיים, בחדר האמבטיה, מוישי (בן השלוש) יושב עם הברווזים שלו ומחכה לי בסבלנות שאפסיק עם המרדף ואגיע לקלח אותו.

שניאור בן ה-6 נזכר שהוא לא הספיק לצבוע בכיתה את הציורים שהמורה נתן להם וההשראה הכי טובה עבורו זה שעות הלחץ בין שבע לשמונה בערב. ואין כמו לצבוע… על הרצפה. משהו ברעש וההמולה בבית גורם לו להשראה אין סופית.

ואחרונים שממש עיצבנו אותי היו בני ה-9 ו-10 שהחליטו לשחק במשחק האהוב עליהם: “למה לאכול את קציצות העוף אם אפשר לזרוק אותן אחד על השני.”

תוסיפו לכל הסיפור הזה את העובדה שיעקב נמצא בימים אלו במילואים. והנה, יש לכם פה את המתכון המדויק לשאלה “מה.עושים.עכשיו?!”

אבל כמו אימא טובה, מיד עולות בי התחושות האימהיות, והאהבה שלי אליהם גדולה יותר מהבלגן שהם עושים. הרי הם הילדים שלי. ואם הם שלי אז ניתנו לי גם הכוחות לגדל אותם, ואני הכי שמחה בעולם ומודה לקב”ה על האוצרות האלה. אבל עדיין ברגעים כאלה כל מה שבא לי לעשות זה לעזוב הכול, להיזרק על הספה ופשוט לבהות. בלי לזוז.

הרבה פעמים אני שואלת את עצמי “מה לעשות עכשיו?”, כי הרבה פעמים אין לי באמת את הכוחות להראות שאני בשליטה ושאני אימא שיודעת תמיד הכי טוב איך להתמודד, למי להתייחס קודם ומה עושים עכשיו.

כן, כן, למרות שחגגתי יום הולדת 30 ואנשים בטוחים שאני יכולה להעביר קורסים ב”איך להיות אימא ולהמשיך לחייך”, גם לי יש ימים שאני מאבדת את זה וימים שבהם אני מרגישה מינימום סופר וומן בשילוב של סופר נני מהצד.

למקרה שאתם תוהים מה קרה בסוף: דודי ועדינה השלימו והפכו להיות החברים הכי טובים. שניאור הציע שימשיך לצייר מחר בבוקר בתנאי שאדאג לו לרעש והמולה הוגנים עבור ההשראה והגדולים החליטו לעזוב את הקציצות ולעבור לאורז. אבל עם אורז דביק על הרצפה אני לא מוכנה להתמודד בשום אופן, אז נתתי להם מבט אחד שהיה כנראה ממש מובן כי הם רצו ונכנסו ישר למיטות.

הילדים נרדמו בסוף ב-21:00 במקום ב-20:00.
הבית נראה כמו אחרי סייל מטורף בסניף הומה של זארה.
חלק מהילדים נרדמו כשהם לא כל כך מרוצים וחלק דווקא נרדמו עם חיוך.
ויכול להיות שאני כרגע לא מרגישה האימא הכי טובה בעולם אבל גם לא האימא הכי גרועה בעולם, וזה כבר טוב.

ברגעים כאלה של השקט שאחרי הסערה אני אוהבת להכין לעצמי דייסת סובין, שיש לה מלא ערכים תזונתיים והיא שומרת על הגוף שלנו מפני מחלות מעי: בסיר קטן מחממים 1 כוס חלב (רגיל, שקדים או סויה). מוסיפים 1 כוס סובין שיבולת שועל ומערבבים תוך כדי בישול עד הגעה למרקם הרצוי - דייסתי או כבד וסמיך. מוסיפים 1 כפית דבש ומלא קינמון ומכבים את האש. מעבירים לקערה, מקשטים בפירות טריים, באגוזים, צ’יה, גוג’י ברי ומה שאוהבים.

אני נשאלת לא מעט “האם להיות הורה לשישה ילדים קשה יותר מלהיות הורה לילד אחד?” ואז אני מתקנת את השאלה ומשנה אותה ל”האם להיות הורה זה קל?” והתשובה היא ברורה.

אז זה היה היום שהיה. ואני הכי אוהבת בעולם לחלוק אתכם את מה שעובר עליי. זה בעיקר בשבילי. וכן, יש מצב שאני זקוקה לכמה מילות עידוד. אז מה?!

בואו לחבק אותי באינסטגרם
לילה טוב

תוהים מה מכינים לילדים כדי לצאת “אם השנה”? אוכל שילדים אוהבים:

מתכון שבלולי פיצה מקמח כוסמין

מתכון טבעות בצל בציפוי פריך

מתכון קאפקייקס גלידה של נטלי לוין

מתכון פיצה של יונית צוקרמן