זה קרה ללא התרעה מוקדמת. טיילתי להנאתי עם בני בן השלוש במרחבים המוריקים של הסופר הגדול כשלפתע ניגשה אליי אישה חביבה ואמרה: “אוי, הוא מתוק, ואת נראית כל כך צעירה! זה בטח ילד ראשון, נכון?”. עניתי לה שתודה על המחמאה אבל זה לא ילד ראשון. הסתובבתי והמשכתי לאסוף מהמדפים כל מה שאני כנראה לא צריכה.
אבל אותה אישה המשיכה ושאלה בסקרנות: “אז הוא ילד שני?”. בדרך כלל אני טיפוס עם המון סבלנות. אבל באותו בוקר הייתי לחוצה ורציתי לסיים את הדו שיח הזה כמה שיותר מהר. אז עניתי “לא, הוא גם לא שני. יום טוב”. “אז הוא שלישי?”, היא לא הרפתה.
וואו, הסקרנות הזאת עוד תהרוג מישהו. אגב, למה תמיד אני מרגישה שאני הרבה פחות סקרנית כלפי אחרים? אף פעם לא אשאל אישה בהיריון באיזה חודש את. גם לא ממש אכפת לי מה היו התוצאות של בדיקת הסוכר שלה או אם היא רוצה ביות מלא אחרי הלידה או לא. כנראה יש בי באג.
אז הנחתי את חבילת שניצל התירס שהייתה לי ביד. ניגשתי אל אותה אישה נחמדה אבל טיפה משועממת ואמרתי לה בקול נחרץ אבל מתוק: “תקשיבי, הוא לא ילד שלישי. והוא גם לא רביעי. ולא חמישי. הוא ילד שישי! זה בסדר? עכשיו תני לי קצת שקט להחליט אם אני רוצה לקנות שתי חבילות שניצל תירס כדי לקבל את השלישית חינם”. היא הייתה בהלם! לא ממני. מהמבצע של השניצל ?+
“וואו! בת כמה את?”. אוי לא, חשבתי לעצמי, זהו זה. זה לא הולך להיגמר בקרוב. ואם כן, זה כנראה ייגמר רע. מצד שני, באותו רגע עברה בי המחשבה שאולי אני כן צריכה לתת לה את כל המידע. הרי אני אמא שמחה ומאושרת על הזכות שנפלה בחלקי לגדל שישה ילדים מקסימים. מצידי ללכת באופן קבוע עם שלט שמודבק לגב ובו כתוב: “זכיתי בלוטו!!!!! אני אמאאאא!”.
חייכתי אליה פתאום חיוך גדול וכמעט שלפתי את הנייד כדי לתעד את החיוך שלי ושלה בסטורי. השבתי לה “אני בת 30, ילידת שנת 89′” (זה בגלל שאני טיפוס ציני).
“מה?! וואווו… לא ייאמן!!!!!!”. מה אומרות צמד המילים “לא ייאמן”? שאני נראית הרבה יותר מבוגרת מהגיל שלי או שהיא חשבה שאני הבת של הבן שלי?
לא אלאה אתכם בהמשך השיחה אבל מיד אחר כך הגיעו השאלות שאני תמיד כל כך נלחצת מהן, כמו לא קשה לך, איך את מסתדרת, יש לך רגע לעצמך בכל זה, איך היו הלידות (כאילו שאני זוכרת בכלל איך הן היו). ואז הרגשתי בלב את מה שאני מרגישה כבר הרבה זמן. לאנשים מבחוץ יש כוח השפעה על מה שעובר עלינו! לא משנה כמה חזקים נהיה.
בתחילת דרכי כאמא היה לי קל, באמת קל. גם היום אני משתדלת לראות בכל דבר שקורה את הטוב ולברך עליו. אבל זה מגיע כי אני עושה עבודה. זה לא בקלות. נהניתי להפוך בגיל 19 לאמא צעירה מלאה במרץ ורעיונות וכוח אינסופי.
אבל אז הגיעו מבחוץ רעשי רקע שרק הקשו עליי. זה התחיל בטפטופים קלים של “את לא רוצה לעשות אולי גם משהו עם עצמך?” (כי להביא לעולם נשמות טהורות ולגדל אותן זה לא לעצמי). טפטופים כאלה שמורידים. לא מעלים. העולם עושה חישוב מהיר של ילדים+בית+ בעל+שכירות+מיליון מטלות וקניות = קושי מטורף שמעט מאוד מסוגלים לעמוד בו. בזמן שבית+בעל+שכירות+מיליון מטלות וקניות הם הסיפוק הכי גדול שיכולתי לבקש לעצמי.
ובנקודה הזאת בדיוק נכנס התפקיד של היצר הרע. לקחת את הנכון ולהפוך אותו לאסון. לקחת את האמת, את הדבר הכי יפה ביקום, להיות אמא, ולהציג לנו את זה כקושי. כדבר שמפריע לנו להתפתח, להתקדם, להעלות.
אני אומרת את זה לעצמי בכל רגע ואומר את זה גם לכן: להיות אמא זה קל. להיות אמא שמאמינה בכל הלב בזה שהיא רוצה להיות אמא, זה כבר עבודה.
להסתכל על הדברים החיוביים. לקום בבוקר ולשמוע את ה”מודה אני” שהם ממלמלים במתיקות. לא רק לשמוע, גם להקשיב. לכתוב במחברת את המשפטים החכמים ולהקריא להם את עצמם לפני השינה כדי שיבינו כמה שהם חכמים. אז מה הייעוד שלי? זה הייעוד שלי! ואין מאושרת ממני.
“אל תתפעלי מהסביבה ואל תתני לאחרות להחליט בשבילך מה טוב לך”. זה מה ששיננתי לעצמי הבוקר תוך כדי שתיית הקפה (הקר) לצד שוקולד במילוי קרם חלב ושברי עוגיות.
נשתמע בטור הבא, אבל עד אז, בואו לעקוב אחריי באינסטגרם
מה מכינים לארוחת הערב? מתכונים שווים לארוחת ערב מהירה:
מתכון פיצה מהירה ללא שמרים של קרין גורן
תגובות (0)