הרומן שלי עם תאילנד התחיל לפני קצת יותר מ-13 שנים. הייתי אז בת כמעט 16 והוריי לקחו אותי ואת אחיי לטיול שהפך את עולמי. יכול להיות שזה בגלל שלא באמת ידעתי למה לצפות, תאילנד, היתה הכי רחוקה מכל מה שהכרתי, ובוודאי מהקיבוץ ומישראל ובגדול היא הייתה די שוק בשבילי.
הדבר הראשון שהיכה בי זה הריח. הגענו לבנגקוק השוקקת והרגשתי שקשה לי לנשום. התבלינים, הפירות עם כל הריחות המיוחדים, החום, זיהום האוויר והמוני האנשים. הלם תרבות בקצה האף, אם מישהו היה אומר לי אז שאני עומדת ליפול שדודה בקסמיה ולחכות כל כך לטיול הבא, לא הייתי מאמינה.
כאדם שחולם, נושם וחי אוכל, אי אפשר לחשוד לרגע שמה שקנה אותי אז היו החופים היפיפיים שלה או המקדשים הקסומים, אלא תרבות האוכל יוצאת הדופן של התאילנדים, את יחס התאילנדים למזון ולחומרי גלם קשה לסכם בכמה משפטים או אפילו בטור שלם. אני מבינה שאף פעם לא יהיה לי מספיק זמן להבין הכל, לכן אני לוקחת הכל בשלווה ופשוט מחכה בכל ביקור להפתעות שהוא יביא עימו. בכל טיול יש לי את הזכות להיחשף למעט ממנה, והיא נותנת הפתעות ברוחב לב, תסמכו עליה.
מאז הטיול הראשון בתאילנד הספקתי לטייל בחלק גדול מן מדינות המזרח הרחוק, תרבות האוכל קראה לי ויצאתי לחיפושים. התאהבתי באנשים הקטנים עם העיניים המלוכסנות והלב הענק, השיחות איתם תמיד היו לבביות, חייכניות ופתוחות, גם אם לא דיברו תמיד בשפתי. המזל הוא שכולנו דוברים את שפת האוכל, וזה מאפשר לנו לדבר עם כל אדם. להציץ בסירים, להריח תבשילים ולחייך. פה ושם אני זורקת להם מילים ומונחים בתאילנדית שזכורים לי מחיקויים של האחד והיחיד, המורה שלי לבישול, שף חגי לרנר וזה קורע אותם ומקרב עוד קצת. צחוק, גם חיוך וגם אוכל הם שפות אוניברסליות.
הפעם החלטתי שאני לא סתם נוסעת לתאילנד, הרצון שלי היה להתחייב הפעם ולקרא לילד בשמו - מסע קולינרי. מזל שיש לי כזו בת זוג נהדרת שמשתפת פעולה כמעט עם הכל וביקשה שרק יהיה לה טיפה זמן לבטן גב ושעה- שעתיים ביום לכתוב.
בגלל שהאוכל במטוס הוא תמיד אסון, הגענו לבנגקוק רעבות ועם בטן פנויה להרפתקאות. מהמטוס הלכנו ישר לרכבת שבשדה התעופה, תחנת Suvarnabhumi המלצה שלי- להתנייד בעיקר ברכבת. בבנגקוק יש כמה קווי רכבת שמצטלבים בניהם ומאפשרים להגיע כמעט לכל מקום מאוד בקלות. הנסיעה נוחה, נעימה וממוזגת. כל עובדי הרכבת יודעים אנגלית ומכירים את בנגקוק נהדר. קנינו כרטיס בשלושה שקלים, אני חושבת שהינו התיירות המערביות היחידות על הרכבת, החלפנו אחרי מספר תחנות לרכבת תחתית והגענו למעוז חפצנו תחנת Wat Mangkon שנמצאת ממש בלב אזור הצ’יינה טאון.
לפני הנסיעה תהינו מה יהיה המאכל הראשון שנכניס לפה. אז ככה - כבר בתחנת רכבת קניתי מיץ מנדרינה! מיץ מושלם בצבע כתום עז שמזכיר במעט סוג של מנדרינה שיש אצלנו גדולה כזו שיש הרבה אויר בינה לבין הקליפה ולכן קל לקלף אותה ומפה שמה “קליף”. מנדרינה מאוד ג’וסית וכתומה מבפנים ומקורה בסין, כמובן. זה היה נפלא, מרענן ובול מה שהייתי צריכה אחרי טיסה כל כך ארוכה.
בדרך לרכבת התחתית קניתי, איך לא, פרי! אהבתי הראשונה- גויאבה! אני יודעת שיש אוהבים גויאבות ויש ששונאים, אבל אני הייתי ילדה קצת אחרת, כל היום קוטפת גויאבות, לפני בית ספר אחרי וגם קצת תוך כדי. הילדים היו קוראים לי גויאבה ככינוי גנאי. אמא הייתה מנסה להרגיע שאנחנו כל כך אוהבים גויאבות אז מה הבעיה, והיום כולם מוזמנים לקרוא לי גויאבה, אני לגמרי מחבקת את זה. בתאילנד הגויאבות אחרות משלנו, הפרי ענק וירוק מבחוץ קצת קראנצ’ בלי כל הריח שמוגדר כ”בעייתי” אצלנו.
הגענו לחדרנו זרקנו את התיקים אפילו על מקלחת ויתרתי (זה עניין רציני בשבילי) ויצאנו על הרחוב שוקק החיים. אנחנו ישנו ב Hostel Urby עלה לנו בערך אלף באט ללילה עם מזגן ושירותים משותפים שזה אולי נשמע ככה ככה אבל ממש נקי ונעים, בחרנו לישון באזור זה כי אין כמו להתעורר לשווקים התוססים של הצ’ינה טאון וללכת לישון איתם בערב, זה איזור שלא הרבה ישראלים בוחרים לישון בו.
הצ’יינה טאון מושלם לשוטטות גרגרנית. סיבוב קצר ברחוב גילה לי את עגלות המרק המהבילות להן חיכיתי מרגע קניית הכרטיס. איזה רעש, בליל טעמים וקולות מרגש בתאילנדית ובסינית. החוויה כולה מדהימה, אבוי למי שמגיע לתאילנד ולא יושב לפחות פעם אחת על השרפרפים הקטנטנים האלו ונהנה מוון טון טוב. מיותר לציין שהמרק נשאב ברגע, איזה כייף שלא אכלנו כלום בטיסה!
הבוקר מקבל את פנינו בשמחה גדולה, ממש קשה להאמין שמישהו פה ישן בלילה. כשחושבים על עיר בלי הפסקה לגמרי חושבים על בנגקוק ההומה. אצל התאילנדים קשה להבדיל בין אוכל של בוקר, צהרים או ערב. מוכרים הכל כל הזמן. ישנן עגלות שעושות רק סרויס צהרים וכאלה שמתחילות להתארגן סביבות ארבע אחר הצהרים אבל לגיטימי לאכול הכל תמיד ולכן על הבוקר אפשר כבר ליהנות ממחר עצום של מרקים, אטריות, עוף מטוגן או סום טאם (סלט פפאיה) לצד דג.
מה יותר שווה מלהתחיל את היום עם סום טאם נהדר ודג מטוגן אצל גברת מקסימה שנהנתה להכין לנו אוכל, שזה החלק הכי כפי שם! הם מאושרים כשהם רואים שאת מאושרת מהאוכל שלהם וזה הופך את החוויה לאישית ומיוחדת. בזמן שאכלנו בעלת הדוכן זמזמה לעצמה שיר בתאילנדית וזה הקסים אותנו והעצים את החוויה.
לא חייבים שיהיה סדר, אנחנו הרי באנו להרפתקאה קולינרית ולכן מיותר לציין שבין לבין אכלנו כמעט כל מה שהיה ברחוב, לא אמרו “לא” כמעט לשום דבר. הכל נורא מגרה וחבל לא לנסות.
הכל קורה ברחוב, אבל לא באופן “ההומלסי” של הודו. יש בתאילנד משהו עליז יותר. התאילנדים אוכלים ברחוב, שותים ברחוב, מדברים בקולי קולות ברחוב, עושים קניות וממקמים דוכני אוכל מהיר על כל פיסת מדרכה אפשרית. יש אפילו דוכנים קטנטנים שנפתחים על פסי רכבת ונארזים חזרה לעגלה קטנה ועמוסה בכל טוב בכל פעם שהרכבת עוברת.
נכון שבבנגקוק יש המון מסעדות שף מכוכבות ומדוברות, אבל אפשר לוותר עליהן, ולא רק בגלל תקציב. פשוט אין צורך. תאכלו ברחוב ורק ברחוב, הכל טרי, מזמין ומהיר. לא כולם יודעים פה אנגלית, אבל יש כמה שכן, אתם יכולים להשתמש בידיים ולהצביע, מקסימום יהיה לכם חריף מידי…
יש לי כל כך הרבה המלצות ודברים שחייבים לאכול, אבל חלק מהקסם של בנגקוק הוא לגלות את הטעמים שלה בעצמכם, ולהיות מוכנים להפתעות. רק עשו לי טובה, אל תשכחו לאכול גלידה קוקוס מהעגלות ברחוב! אתם תודו לי!
אוף… כל כך הרבה מילים וכל כך הרבה דברים להספיק ולטעום. הלוואי שאני אצא תאילנדית בגלגול הבא!
ואם הטור של שי עשה לכם חשק לקצת אוכל רחוב אסייתי. הקליקו כאן לאוסף המתכונים המשוגע הזה ולא תצטערו!
תגובה (1)
ברגע זה יושבת בשדה התעופה בבנקוק מחזקת כל מילה שלך כל כך נהניתי במיוחד מאוכל הרחוב והשווקים כל ערב הכינו לי בלט פאפיה כבר הכירו אותי בדוכן ודג מצופה מלח על הגחלים והפירות לא הפסקתי לנשנש ואקח את הזיכרון איתי לפעם הבאה ועכשיו לארץ זה ערב סוכות. אז חג שמח ותשתפי אותי המון