בית לזית, זיתוניות, וילה לזית או פשוט החטיפים הכי טעימים ביקום!

לכל מטפלת בבית הילדים היה את הספציאליטה שלה. עפרה הכינה טוסטים חמודים בלי הקשה של הלחם, יערה הייתה אלופת לביבות הגבינה והייתה אנוש, מתנדבת מגרמניה עם צמות זהובות וארוכות, שהצטיינה במריחת מרגרינה לכל אורכו של קלח התירס ולא פיספסה אף שן. אבל על כולן מלכה ג’קי. ג’קי הייתה “החדשה של מיכאל” , צעירה ממוצא מרוקאי, שכל הקיבוץ הסתכל עליה שנים ארוכות בחשדנות, אבל אנחנו, הילדים, אהבנו אותה מאוד ברגע שהיא נחתה בבית הילדים.

לג’קי תמיד היה חיבוק חם ומילים טובות וקצת מצחיקות, היא קראה לנו כפרה ושימדורה וסירקה אותנו בסבלנות ודאגה שכולנו ננעל את סנדל שמאל על רגל שמאל ואת ימין על הרגל הנכונה, שזה לא משימה קלה למטפלת שיש לה עשרה ילדים על הראש.

חוץ מחיבוקים ואהבה ג’קי הייתה אלופת ארוחות הארבע שלנו. המטפלות היו משכיבות אותנו לישון וצועקות “ראש לקיר” עד שנרגענו ושקענו בשנת צהריים מתוקה. כשהתעוררנו חיכו לנו ליד ספלי הפלסטיק הכתומים ההפתעות של ג’קי. פעם סופגניות קטנות ופעם מופלטות, פעם לחם מטוגן ופעם עוגיות בנדוויץ עם ריבת תות. ג’קי אף פעם לא חיפפה בכלום. תמיד היו פירות חתוכים ולכל אחד את השוקו שהוא אהב עם בדיוק בדיוק כמות סוכר ואף פעם לא היו על השולחן חצאי פרוסות של לחם אחיד עם מרגרינה וזהו, ג’קי הייתה נגד כל העניין הזה של מרגרינות, למרות שכל הקיבוץ היה מאוד בעד כל מה שפרקטי, מהיר ומרגריני.

פעם העירו אותי כאבי אוזניים משנת הצהריים. ברגליים יחפות ועל קצות האצבעות הלכתי בשקט למטבח, מחשבת סיכונים, לא בטוחה מי המטפלת שמחכה לי במטבח, רובן לא ממש אהבו שאנחנו מסתובבים להם בין הרגליים כשאנחנו צריכים לישון ולתת להם רגע בשביל עצמן.

המטבח היה שטוף, הכיסאות הקטנים למעלה וליד השיש עמדה ג’קי האהובה וגילגלה כדורים. אני זוכרת שהלב שלי נרגע, זו ג’קי שלי, היא לא תכעס עליי שאני משוטטת ככה ברחבי בית הילדים במקום לישון ולצבור כוחות לשעת “הבילוי” עם ההורים. חיבקתי את הירך החמה שלה, לא חוששת להפריע למלאכה הקדושה (מלאכת המטפלת בקיבוץ תמיד תמיד קדושה, ואנחנו, הילדים, תמיד מפריעים את המלאכה הנשגבת הזו, תמיד!).

ג’קי חייכה אליי והעבירה מרפק על ראשי, כי הידיים שלה היו מלאות בצק. היא ביקשה ממני להוריד כסא בשקט (אני כמובן עשיתי זאת ברעש ויחד עם הכסא שהורדתי התמוטטו והתפזרו עוד שניים שלושה על הרצפה בקולות נפץ רמים). אחר כך עמדתי לידה, והכנסתי לכל כדור בצק זית. “עם האצבעות הקטנות תבדקי שאין חרצן” נתנה לי ג’קי תפקיד מפתח חשוב מאין כמותו וככה עמדנו שתינו ליד השיש וגילגלנו כדורי בית לזית.

בכל קיבוץ קוראים לחטיפי הזיתים והגבינות אחרת, יש כאלה שקוראים להם זיתוניות, יש חרוזיות, יש וילה לבית ויש כמובן בית לזית. זה בכלל לא משנה. מה שמשנה לי שבכל פעם שאני מכינה אותם אני נזכרת בחמלה ובסבלנות היתרה שהיתה לג’קי בשבילנו ובכל אחד מהעיגולים החמודים היא הכניסה קצת מאלה, שיהיה לנו, אם נצטרך.

השבוע הכנתי את החטיפים הללו וקראתי לנריה ורונה החמודים לעזור לי. אין לי מושג למה הוציאו את עבודת הילדים אל מחוץ לחוק, כוח עבודה חרוץ ודייקן כזה כבר הרבה זמן לא היה לי. תודה רונה ונריה, הייתם מצויינים!