בולו – מתכון של עוגיות טונסאיות לשבירת הצום של יום כיפור

לפעמים כשאני הולכת בשביל הקטן המוביל לבית שלנו בקיבוץ, מריחה את ניחוח הדשא הקצור ומחייכת לילדי חופש באופניים, אני קצת מתגעגעת לניחוחות הבית הקודם שלי בגבעתיים. בקיבוץ אין חדרי מדרגות וצמרות העצים מסתירות חיים של אחרים. בגבעתיים, בערבו של יום, כשחזרתי מהעבודה, אחרי שהקשתי את הקוד לדלת הראשית (שהיה כל כך פשוט עד ששכחתי אותו 50 פעמים) פגשתי את ניחוחות ארוחת הערב של כל השכנים. מימין פתיתים ומקלחות, מלמעלה “לא הכנת שיעורים” יחד עם “אתה רוצה מקושקשת או שטוחה? תענה לי כברררר” ומשמאל… האוכל של אסתר.

אסתר גרה לבדה בקומת הקרקע, כמעט אין יוצא ואין בא. לפעמים אחד האחיינים שלה היה מקיש בדלת, מגיע עם קופסאות פלסטיק ריקות ויוצא תוך דקות עם קופסאות אחרות מלאות. “אני אוהבת את השקט שלי” היא אמרה לי פעם, דרך תריסי המרפסת. יש לי בראש תמונות של אסתר. אסתר רואה טלנובלה טורקית ובוכה. אסתר קוראת לאשה וגוזרת מתכונים. אסתר קוראת ספר בצרפתית ושומעת ברקע יהורם גאון. אסתר יושבת ליד שולחן הפורמייקה הקטן, המכוסה במפת פלסטיק עם חמניות צהובות, מכינה עוגיות.

עוד כמה שעות יום כיפור. האחיין שלה הפעם בא עם שופר וקופסאות פלסטיק. הצמדתי את האוזן לדלת כדי לשמוע את תקיעת השופר ואת הברכות של אסתר שנחתו כמו גשמי ברכה על הראש של האחיין שלה. כשהאחיין והשופר וקופסאות הפלסטיק יצאו יצאתי גם אני לאחל לאסתר חתימה טובה. את עוגיות הבולו האלה אכלתי מידה של אסתר שהושטה דרך תריסי המרפסת. כשביקשתי מתכון היא נתנה אותו בשמחה, “את הקמח תוסיפי לאט לאט” יחד עם ההזהרה היא הושיטה לי גם  צנצנת זרעי יאנסון (שומר). “תכיני לך תה מתוק לא דיאט” היא קראה אחרי “ותצומי”.

“נ-ע-מה” היא נזכרה פתאום “אל תשכחי לעשות קישוט של סולמות. זה בשביל המלאכים שעולים ויורדים. גם את צריכה שמירה” היא סגרה את התריסים ואת השיחה.

עוגיות הבולו של אסתר השכנה. השמירה כבר בפנים.