דברי אליי במרציפן, אהובתי – או בקיצור מתכון מופלא למרציפן ביתי

כמה מילים על אהבה ואוכל.

ביני ובין יזהר, האיש של חיי, יש כמה הסכמים לא כתובים.

הראשון שבהם הוא היחס בין כמות הפנטזיות שלי (קטנות כגדולות), ומאגר הכוחות והיכולות האינסופי שלו להגשים לי אותן, או לחבר אותי לקרקע כשמדובר במשהו שהוא ממש לא מהעולם הזה…

יש לנו גם תחביבים משותפים שאנחנו מטפחים – אנחנו אלופים בלעשות דברים לא הגיוניים (קנינו בית פרטי בצפון ת”א בדיוק כששנינו עזבנו עבודות נוחות לטובת הלא נודע – כי בא לי לערוך חגיגות אוכל ולארח סביב שולחני); אנחנו מאד אוהבים לקבל ביחד החלטות שלא מתיישבות עם המציאות (אבל יוצרות לנו מציאות מופלאה משלנו); ובאופן כללי לקפוץ למים העמוקים בלי גלגלי הצלה (יש לנו זה את זו וזו את זה ואת אבינו שבשמיים).

בינתיים באורח נס, כולם בחיים ואף שבעי רצון.

השבוע חזרנו מטיול קצרצר בחבל הדורדון שבדרום מערב צרפת, גן עדן עלי אדמות. זה זמן רב שפנטזתי להגיע לשם, לבקר ולהתארח אצל אורי ורותם בר (שווה לכם לעשות גוגל) ולצאת איתם להרפתקאות של טבע וקולינריה.

כמה ימים לפני הנסיעה הודיע לי אהובי שהכול סודר ושלח אותי לארוז מזוודה, תוך שהוא מסנן לעברי שלטובת הסיפור הוקצבו לי 72 שעות (לא לטובת האריזה, לטובת דורדון). כמעט נפלטה לי תלונה על קצבת הזמן הדלה, אך מיד התעשתי ושמחה בחלקי הטוב, רצתי לארוז.

את הנסיעה לדורדון התחיל הסופרמן שלי בנתב”ג, על מדים, תוך שהוא נותן טרמפ לפריז לעוד 300 נוסעים במשך קרוב ל-5 שעות, ומשם כלי התחבורה האווירי הוחלף ברכב ששכרנו בשדה לטובת נסיעה בת 7 שעות נוספות דרומה, עד שהגענו למחוז חפצי (שם חיכו לו הפודיום והמדליה, והמארחים שלנו הכריזו עליו כאיש הראשון שנהג רצוף מלוד לדורדון! כבוד).

על רותם ואורי בר, מארחינו הנפלאים והמרתקים, על המראות היפים שראינו, הטעמים הטובים שטעמנו, וחומרי הגלם שליקטנו לטובת המזווה הביתי שלי – ואורחיי יוכלו ליהנות מהם כבר בארוחות הקרובות, אני בטוחה שעוד אכתוב. לצערי לא הפעם כי עוד לא עיבדתי ומיתכנתי את השלל.

אז מה כן? יש דבר אחד שתמיד תמיד בא לו לאיש שלי, ולי כמובן תמיד בא לתת לו הכול. הוא פשוט מת על מרציפן! כן, כן, אותה פלסטלינת שקדים נהדרת, שהרימה לנו כל סוף אירוע בשנות השמונים לתפארת העשור המכוער, במיניטורות עטירות צבעי מאכל בקטגוריית הפרווה (כשעוד הייתה פחות כפייה דתית ויותר אוכלי כשר, ופוסטרים של עופרה וירדנה עיטרו קירות חדרים).

כשאני אסירת תודה או אכולת געגוע, אני ניגשת למלאכה – חולטת שקדים ומנסה לרגש אותו במחווה של טעמים שהוא נכסף להם מהולים בטעמי אהבתי הגדולה. הנה לכם מתכון של מרציפן מהלב (גרסת העצלנים).