לחמניות גבינה ממכרות: בואיקוס של סבתא רוזה הבולגריה

כשהייתי בת שבע סבתא רוזה, סבתה של אמי, מתה.

אני לא זוכרת ממנה הרבה. רק את טעם הבורקס האלוהיים שלה עם תערובת הקשקבל הטיפונת מרירה וגם את היום בו היא מתה ובת הדודה שלי, אותה הערצתי, אמרה לי שאני צריכה לבכות. אז ישבנו אחת ליד השניה באוטובוס המועצה הצהוב והיא בכתה באמת, עם דמעות וכל מה צריך ואני הרכנתי ראש וכיסיתי את הפנים וחשבתי על השואה וכל הילדים אמרו “סבתא שלהן מתה, סבתא שלהן מתה” והלב שלי חייך כי הרגשתי שמשהו מאד משמעותי וחשוב קרה. ובאמת משהו משמעותי קרה כי באותו יום אמא שלי התייתמה לחלוטין מהאנשים שאהבו אותה באמת באמת ותלתה את כל יהבה באבא שלי ובנו.

אמא שלי אהבה את סבתא רוזה מאד מאד. כשאמא שלה לא רצתה שהיא תסתובב לה בין הרגליים היא היתה שולחת אותה לסבתא רוזה. סבתא רוזה עלתה מבולגריה, אשה חכמה וצנועה, היה לה שיער לבן-לבן ועור כהה ועיניים עם מבט נוקב. כל השכנות משכונת הבולגרים במושב היו באות לדבר ולהתייעץ איתה כי ידעו שהיא בונקר ושהיא לא תסחור במידע שימסרו לה וגם בגלל שהיו לה תמיד עצות תבוניות ולא כאלה שגורמות לפירוק משפחות.

סבתא רוזה ידעה לעשות הכל. לרקום, לתפור והיו לה ימים מיוחדים להכנת איטריות, לכביסה ולהכנת בצק עלים. מדי שבוע ביום קבוע בדים היו נפרשים על הספות ועל החלונות ויריעות של בצק היו מונחות עליו.

בשבעה של סבתא רוזה הגישו בואיקוס לחמניות גבינה. מאפים עגלגלים וניחוחיים לצד ביצים קשות וירקות. כמובן שהתכבדתי בשניים או בחמישה לחמניות גבינה, מי סופר? וכדי להרחיק אותי מהמגש ולאפשר גם לאחרים לאכול שלחו אותי לתור את הסביבה ואני פניתי לחטט לדודה פיקה במגירות.

סבתא רוזה גרה עם דודה פיקה ולדודה פיקה היה אוצר. על השידה ליד הרוז’ והאודם, היו לה שני בקבוקי לאק. האחד אדום לוהט והשני “ורוד גננת”. אמא שלי הסכימה לי למרוח את הורוד גננת, אבל תשוקתי כבר אז היתה לחוצות ולתוף ואני ניהלתי איתה משא ומתן תקיף, רוגש ובכייני ובסופו של דבר, אמי המסכנה, שהתייתמה מסבתה, נכנעה לי והסכימה שאעטר את ציפורני ידיי ורגליי בלאק האדום וגם כשהכתמתי את כיסוי המיטה של פיקה היא לא כעסה עליי, אלא רק הסתכלה עליי בעיניים אדומות מדמע של מי שנשארה לבדה בעולם. “אין לי איך להוריד לך את זה” היא אמרה בעייפות ואני הסתובבתי חודש עם שאריות לאק אדום על הציפורניים, עד שהצלחתי ביגיעה רבה לכסוס אותן עד תום.

לפני כמה חודשים מתה גם דודה פיקה, בה אני נזכרת בכל פעם שאני מורחת לאק אדום או ורוד ובכל פעם שאני אוכלת בואיקוס, לחמניות גבינה נפלאות, שמכינים מכל הגבינות שיש במקרר. את הבואיקוס הבולגרים מגישים בשמחות, בעצבויות, בשבתות ובשבועות. בעצם בכל פעם שיש איזה זנב קשקבל במקרר.

פיקה, יהי זכרך ברוך, היית חמודה חמודה.