יוצאים לטיול בטבע? מכינים מלבי מפנק (גם בקמפינג)!

החופשה האולטימטיבית בארץ היא כזו: להתעורר בבוקר על מצעים שכובסו בניחוחות של פרחי אביב, חדר ממוזג, אקדודו מתנגן בבריכה, גופיה, ברמודה, כפכפים, צלחת בכל יד וטיול בחדר אוכל בין שולחנות הבופה של ארוחת הבוקר, צהריים, וערב. כמובן שבערב פשוט מחליפים את הגופייה בחולצה.

אז באותה מדינה יש עולם מקביל של חופשות מסוג אחר, ה”קמפינג”! הקמפינג נשען על מסורות של תרבויות שונות, מאהל בדואי, בונגלו אפריקאי, יורט מונגולי, אוהל אינדיאני, חושה ישראלית וזה ממשיך ומדרדר עד לשק שינה תחת כיפת השמים.

השירותים והמקלחות במקרה הטוב משותפים, במקרה הפחות טוב אקולוגיים ואז מסתמכים על טוב ליבו של הטבע. האוכלוסייה שאוהבת קמפינג הם בד”כ עירוניים שבשגרת יומם משתזפים במשרד, ב-12:30 אוכלים צהריים במסעדה סמוכה עם הסדר של ההנהלה,  ב-17:00 מעבירים כרטיס, נוסעים הביתה לא לפני שבילו חצי שעה בפקק תנועה.

האוכלוסייה הנ”ל בדומה ל”קלארק קנט”, לבושים מכנסי דגמ”ח, חולצת דרייפיט וכובע סוף מסלול של איזו יחידה צבאית, הופכים בין רגע ל”סופרמן” של טיולי שטח, ואם נוסיף את ההתלהבות הישראלית,
אז הם לגמרי חיים בסרט שהם קרוקודיל דנדי.

ומה אוכלים בשטח? מחקר שלם נעשה על כך! כושר אלתור – מה ניתן לעשות מקופסת שימורים, כושר שכנוע – לשווק לחברים את מה שהכנת, דמיון מודרך – מה אתה זוכר מתכניות אוכל.

אבל בסוף זה מסתכם במנגל ישראלי. המהדרין, יעשו פוייקה והמשקיעים, ימשיכו לשדרג את ארוחות השטח.

לשמחתי יש אופציה נוספת, קמפינג למפונקים סטייל הכפר המונגולי “באיי גאלי”, פירושו במונגולית “טבע”, אמנם ישנים באוהל אבל בתוך כפר נופש מושקע לנוף הכנרת והאוהל עשוי כמיטב המסורת המונגולית, גם ג’ינג’יס חאן לא היה מתנגד להשתקע כאן.