קציצות פרסה ועוף נוסטלגיות שמחזירות לשנות ה-90

“דע מאין באת”, אמר עקביה בן מהללאל.

דע מאין באתי, אמרתי אני לבני איתמר, שידע קצת אוויר גבעות, שיאזין לקולות המואזין לקראת “שבת דה קודשה” ושבפיו יבואו טעמיה של קציצת פרסה מעשה ידיה של זהבה טל שפירא להתפאר…

קציצות שלטובת ביס מהן יכולתי בתעוזה ותום של שנות ה-90 לנסוע גם שעתיים בטרמפים (נסיעה של 10 דקות באוטו שלא היה לי אז)  ללא הבדלי דת גזע או מין, ורק שלא יחוסלו חלילה לפני שאשים ידי על השלל החמים ואתפנק בנגיסה מלאת טעם ונחמה.

למעלה מ-20 שנה לא נסעתי בכבישים האלה, לא עליתי בשבילי היישוב המתפתלים מעלה, וכאילו הדחקתי את נוף הרי השומרון המוריקים ומתכסים במיני פריחות מרחיבות לב, ממש כמו בימים ההם, גם בזמן הזה, חרף הסתיו המתמהמה.

השבח וההודיה ליהודי הצדיק מרק צוקרברג, שפוסט שכתבה חברתי מאי (בכורתה של זהבה בעלת ידי הזהב) בתום לב גרם לי להגיב בערגה, שגרמה לה לכתוב לי: “אם את רצינית היכנסי לאוטו ובואי! ותביאי גם את הילד היפה שלך”.

מי שמכיר אותי יודע שכשמדובר באוכל ובהזדמנות להשוויץ בנצר, אני סופר רצינית. אז בשיא הרצינות של מי שרוצה לאפשר לאהובה שנ”צ של שישי, ונקרתה בדרכה הזדמנות שלא תסולא בפז, אספתי את הילד ואת עצמי, נכנסנו לאוטו ושמנו פעימנו לעבר עברי הרחוק.

בדרך ניסיתי לתרגל אותו בדמיון מודרך ולשכנע אותו שהאוטו שלי הוא קפסולת זמן, ושאנחנו נוסעים לשנות ה-90 (הרגשתי שזה יותר סקסי מלשווק לו את “שערי תקווה”, מקום שמבחינתי הזמן עצר בו מלכת).

כבר כשחנינו בליל ריחות נהדר אפף אותנו ויכולתי לראות בעיני רוחי ידיים עמלות לקראת שבת במטבחי כל הבתים שסביבנו, כל מטבח וריחות השבת שלו, כל משפחה ומטעמי השבת שלה.

כשהתקרבנו לדלת החזה שלי עטף פעימות לב מתגברות בהתרגשות של שמחה, ובלוטות הטעם שלי נדרכו נוכח הריחות המוכרים והטובים.

מה גדולה הייתה שמחת מפגשינו, מה נעים היה לשוב ולפגוש שוב את אותם טעמים מדויקים ומלאי נשמה. מה קשה היה לסחוט את אותו מתכון של קציצות הפרסה הבלתי נשכחות, כשישבתי לידה בגינה הגדולה והמטופחת, מול נוף ילדותי, אחרי יותר מ-20 שנה. גבירותיי ורבותיי, הנה מובאים לפניכם פירות הצלחתי.