סייאדיה – פינוק מהים עם נוף לבוספורוס

רגע לפני שהשורות האלה התחילו להיכתב, חזרנו מוזנא ואני (ועוד מלא אנשים חשובים מאד שיצאו איתי ועם אילנה דואק שותפתי המופלאה) מאיסטנבול !!

״המסעדה הגדולה בעולם״  לא איכזבה גם הפעם !

חזרתי עם מזוודה מלאת תבלינים, תיקייה מלאת מתכונים וראש מלא השראות .

אני בטוחה שאכתוב על זה לא מעט ואשתף אתכם בעוד מתכונים מעולים ממש ממש בקרוב ,

אבל עכשיו וכאן, בסיר לסלאם עסקינן 🙂

ובכן חברים, תהיו איתי;

הגשרים אדירי המיימדים מעל מיצרי הבוספורוס משובצים מאות דייגים ומעליהם קרני השמש משחקות עם העננים.  מרחוק זה נראה כמו ציור ישן ורומנטי ומקרוב זה פשוט טרי וטעים.

בשיחה אקראית מול היופי הזה, עלה בי זיכרון שובב  על ״ איש הדממה״ המסוקס  שכה אהבתי פעם ועל המתנות שהיה שולה לי מהים.

היא, שמרנית ממני ואשת איש, חשבה “טג על הסיעדיה קבתא מירים” מלכת קיסריה של שנות החמישים של המאה הקודמת… ימים אחרים בהם לא רק קיסרים עטירי ממון איכלסו את העיר.

כשהשמש יצאה שוב, המחשבות שלנו נפגשו וליבי נכמר. גירשתי מחשבות פוליטיות וכבשתי הערה צינית ובעיקר התמסרתי לתיאורים המדויקים שלה איך היתה מעמידה סיר גדול עם אידרות דגים מזקקת ממנו ציר ארומתי, עשיר ומלא בטעמים עמוקים.

היא המשיכה לספר ואני דמיינתי את הנוזל הלוהט נמזג בזהירות מעל גבעה של אורז וצובע את הגרגירים הבוהקים לבן .

המילים היפות שלה (מלאות הגעגוע והכבוד לסבתה מירים) זיכרונות נושנים מקיסריה אחרת, לתבלינים שליקטו בגבעות ליד הים, לאיוושות הגלים ולסודות שהומתקו מעל גחלת הסירים בין בחישה לערבוב .

קצת אחרי הגשר, במסעדת פועלים עם טבחים מהים השחור, פגשנו את הגרסה המקומית לאותו האורז,

עטוף ומוגן בתוך שמיכת דגים רכה. מתנות שהים שולח עם הימאים.