“סיר לסלאם” עם מתכון לקיגל מעולה כמו שרק סבתות יודעות להכין

את החיוך היפה של מוזנא פגשתי לראשונה על המסך, כשהתמודדה במאסטר שף 2017 והייתה שגרירת כבוד של המטבח הערבי העילי.

הידיים העדינות שלה טיפלו בחומרי הגלם שעמדו לרשותה במשימות השונות באופן שריתק אותי. מתוכנית לתוכנית התאהבתי בתנועות המדויקות שלה ובקלילות שבה הפכה כל מה שעבר תחת ידיה למופת קולינרי מעורר מחשבה ורעב.

מאוחר יותר זכיתי לראות מקרוב את החיוך הזה בבית הסדנאות של גבינות משק יעקבס. פנים אל מול פנים שתינו מעבירות סדנאות וחולקות עם העולם את הידע ואת האהבה שלנו לאוכל.

בחודשים האחרונים, שהמדינה שלנו סוערת בין שחיתות לעוד ניסיון כושל להרכיב ממשלה, כשהרפש בכל הצדדים במפה הפולטית מתגבר ומחדד שסעים בין השבטים היושבים בציון, החלטנו מוזנא ואני לפרוס מפה חלקה על כל מה שכדאי להצניע ולהוקיע, לנשום נשימות עמוקות של אוויר סתווי מתקרר, להירגע, להתקין ״סיר לסאלם״ ולמלא אותו בכל הטוב שמציעה האדמה הזו שמאכלסת את שני העמים שלנו בכבוד כבר דורי דורות בעל כורחה.

וואללה אישי – יצא אש!

וכך הלכה למעשה נולד ״סיר לסלאם״ –  הפרויקט המשותף שלנו שבחסדי שמיים בא לקרב לבבות. השעות הטובות והפורות שלנו במטבחים זו של זו, סיבובי הליקוט שלנו לאורכה ולרוחבה של הארץ מלמדות אותנו על הדבש ועל העוקץ, על הדומה (וגם על השונה) במטבחים שלנו ובמסורות האוכל הקדומות של אבותינו (ובעיקר סבתותינו). 

אנחנו כבר כמה חודשים בטראנס מטריף של גילויים, של חגיגות סביב תנובת האדמה הנהדרת של הארץ הזו, שמאכלסת ומזינה את שתינו באהבה גדולה.

סיכום ביניים: הלבבות שלנו התקרבו לאללה. 

כמו כל דבר טוב, חשבנו שיהיה נכון לצעוק לעולם make food no war ובחרנו לשים את קו הזינוק שלנו להסתערות על העולם עם השפע הזה ב-31/12 אשתקד ו/או לפני שבוע. 

החלטנו לשלב את המנות שגדלנו עליהן ולאחד אותן בסירים של שתינו, לפעמים ביחד של ממש

ולפעמים זו לצד זו.

המנה הראשונה במשתה האהבה חוצה הלאומים שלנו הייתה נפלאה בפשטותה: 

הקובה המופלאה של סבתא שלה.

הקיגל העל דורי של סבתא שלי.

מעל טיפטפנו טחינה גולמית משובחת ממש כמו זו שבה מוזנא הילדה היתה מטביעה בה את הקובה הלוהטת שלה רגע לפני שנגסה בה ודיביס – דבש ענבים – זיכרון לריבת הענבים החמצמצה שסבתא הייתה מגישה מעל השמנת שלצד הקיגל האלמותי.

הנה המתכונים לפניכם, לתפארת מדינת ישראל!