אין כמו הפלוב של אימא – ארוחה בסיר אחד למדורת השבט

יש משהו מאוד אימהי בארוחת “סיר אחד”. מצד אחד יש בזה הרבה תכלס ומצד שני, את צריכה להיות אימא מוכשרת ממש כדי לגרום לכל חומרי הגלם או הילדים להסתדר כל כך הרבה שעות ביחד ולקחת רק את הטוב והיפה זה מזה.

אני חובבת גדולה של ארוחות בסיר אחד. יש משהו כיפי בלחבר את חומרי הגלם שיוצרים ארוחה שלמה יחד. כשעושים את זה נכון כולם מרוויחים, הדגנים מקבלים את הטעם של הבשר, הירקות צובעים את התבשיל והעמילן שמתחבר לנוזלים קושר את הכול לכדי רוטב מבריק שעוטף כל רכיב ורכיב במנה. 

כשאני חושבת על ארוחה בסיר אחד, מיד עולים באפי הניחוחות של הפלוב המבושם של אימא שלי. אימא שלי, שהעבירה את ילדותה בסמרקנד, הביאה איתה אל המטבח האירופאי הרבה השפעות מהמטבח האוזבקי. ולא רק היא.

ריגה, עיר הולדתי, היא עיר נמל, שופעת בגיוון קולינרי שהגיע מכל קצוות חבר העמים הארמני, גיאורגי, נורדי, מה לא? אנשים טועים לחשוב שהמטבח הסובייטי הוא חד גוני ולא יודעים כמה הוא צבעוני, מלא השפעות וטעים. כמו בשכנות טובה או רעה לקח כל עם משכניו ויחד נוצר מטבח מרתק שרק סובל מיחסי ציבור גרועים. בכל המטבחים הללו אגע בהמשך, אני מבטיחה. כי הטור הזה הוא גם קצת מסע שלי אל מחוזות ילדותי וערש הטעמים שהפכו אותי למה שאני.

אז מה זה בעצם פלוב? בגדול מדובר בתבשיל אורז, בשר וירקות אסיאתי. יש לו כל מיני שמות, פלוב, פלוף, אושפלו, פילאף, פילאו, אושפלוב וכו’. המקור הוא ככל הנראה הינדי ומשם עבר למטבחים של מרכז אסיה, טורקיה, איראן, הקווקז והרחיק אפילו עד יוון. הרוב משתמשים באורז אבל ישנן גרסאות עם חיטה, פריקי, בורגול, חומוס ואפילו תירס.

ארוחת הפלוב או האושפלוב היא ארוחה חברתית מאוד, שלא לומר משפחתית. התבשיל מוגש במרכז השולחן והוא כמובן “מדורת השבט” ומרכז ההתרחשות. יש שמגישים אותו במגש גדול ויש שמשאירים אותו בסיר שבו הוא בושל, כפי שעשו אצלנו.

לפחות פעם בשבוע אימי הייתה מכינה לנו פלוב. כמה שהייתי שמחה למצוא גדול וכבד וסגור במקרר ומחכה לבני הבית. משם כנראה החיבה שלי לטכניקה הזאת.

במקור, במחוזות מהם אימא שלי באה, הכינו את הפלוב עם בשר טלה. אבל אני גדלתי על פלוב עם כרעיים או שוקיים של עוף, שיש בו משהו יותר עדין מבחינת הטעמים וגם יותר זמין. את הפלוב שלי הכנתי לכם מפרגיות והוא לגמרי נפלא גם לראש השנה.