קיצ’רי עירקי – אורז עם עדשים ועם געגוע לשפיות ולסבתא

כבר ארבע שנים שחודש מרץ הוא חודש קשה בשבילי. ארבע שנים שאני מתעוררת בקביעות בשעה 03:00 לפנות בוקר, בשנים הראשונות התעוררתי בבהלה, ובשנים האחרונות אני מתעוררת בהשלמה. מתעוררת ומתקשרת במחשבה לסבתא ליליאן, הנסיכה מהחידקל שמתה כבר 20 שנים. אני לא מעירה את סבתא ליליאן שלי, כל חייה היא קמה בשעות האלה, פותחת את תריסי המרפסת, מתיישבת בכיסא הנדנדה שלה ומביטה ברחוב שמחה ברמת גן שעדיין נם. בכל פעם שאני עוברת בסביבה אני מרימה את העיניים ומחייכת אל אותה מרפסת, כאילו שסבתא שלי עדיין שם, כאילו שעוד כמה דקות היא תחכה לי בקצה גרם המדרגות עם החיוך העייף, העיניים שראו יותר מדי, הפסנתר, המבטא העירקי והאוכל שלה. אוף… האוכל שלה.

ככה, כבר ארבע שנים, כשאני מתעוררת באמצע הלילה אני מתקשרת אליה שיחת גוביינא מלב אל לב ומבקשת ממנה שתשלח אליי את השינה בחזרה, ושתנקה לי את החלומות. פעם ביקשתי ממנה שתחזיר לי את החלומות כי חשבתי שאבדה לי היכולות לחלום ולקוות, עכשיו אני רק מבקשת שתטהר אותם ושתגרש את מראות הרחוב ההוא שצצים כך סתם בלי סיבה, גם כשהחלום ממש ממש טוב.

סבתא ליליאן אהבה אקטואליה. אם היא הייתה חיה היום יש מצב שהיא הייתה טוקבקיסטית עסוקה. “מהבוקר אני עם טרנזיסטור על האוזן” היא אמרה ודקה אחרי זה קיללה את כל מנהיגי העולם קללות באורך של קילומטר, שיהיה להם לבריאות ולתרופות.

אתמול הייתי חייבת את הנוכחות הפיזית שלה. הייתי צריכה את הניחוחות שלה שמרגיעים אותי כל כך. הכנתי קיצ’רי ניחוחי שהעלה אותה בכל פינה בבית הקטן שלנו. נזכרתי שפעם הגעתי אליה ביום חמישי, רעבה לטבית הקבוע, מה רבה הייתה אכזבתי שגיליתי בסיר האמייל אורז צהוב עם עדשים וניחוח אחר. כל כך התאכזבתי שסרבתי לאכול. אז נכון, קיצ’רי הוא סגנית מלכת החן של הטבית, הוא צנוע, פשוט, לא דורש השקעה ומהיר, ולכן הוא גם המאכל הקבוע של ימי חמישי הגדושים בעבודת מטבח וניקיון. אבל הוא נפלא וטעים ובעיקר שפוי. והעירקים לא סתם סחבו אותו מהמטבח ההודי ועשו בו כבשלהם. יש להם טעם טוב לעירקים האלה… איזו ילדונת מטופשת הייתי אז, הייתי נותנת הכל בשביל הקיצ’רי שלה. הכל.

אז הורדתי את הגשם לעצמי והכנתי. אפשר להכין את הקיצ’רי עם חמאה וביצת עין שמולכת מעל, ואפשר להחליף את החמאה בשמן ואת הביצה בסלט. זה נהדר, נהדר, נהדר.

ובינתיים, כשהריח הנפלא של השום, הכורכום והכמון מציפים לכם את הבית, תרימו טלפון לסבתא שלכם, ואם היא כבר לא כתובה בספר הטלפונים של בזק, תתקשרו אליה בלב. היא תשמח ותגיד לכם “בדאלק”.