צלי בקר עם דובדבנים לתחילתה של שנה אחרת

תשרי. שנה חדשה נפרשת עלינו לטובה.

יש רגע קסום בערבי חג, שכאילו כל אנרגיית החג מזקקת עצמה לתוכם. הרגע הזה, הוא דווקא הרגע שלפני. כך לפחות זה מרגיש לי בנשמה.

השמש מתכוננת לצלילה עמוקה בים, כשתזרח עלינו, יהיה זה בוקר של שנה אחרת.

השמיים כבר שמי דמדומים, בכבישים יש תנועה מיוחדת, אלה לא הפקקים הרגילים – יבחינו חדי העין… הכול כבר מסתדר, מתארגן ומתחגג. תחנות הרדיו משדרות פס קול שכולו צריבות נעימות של געגוע, והלב מתרחב.

במקרה שלי לא רק הלב, אם כי גם הנחיריים, ופתאום כאילו נאספים לתוכי דרכם באחת ריחות תבשיליהם של כל השכנים והשכנות. כור היתוך ריחני ומרגש שכולו אומר חג.

אני אוהבת ערבי חג, בניגוד לאינספור ימי חול, הם מעוררים בי תחושה קמאית ונדירה של שייכות. אלוהים יודעת למה.

חלק מהכניסה המפוארת שלי למטבח בגילי המופלג נבע מהרצון האמיתי לחקור או בעיקר להבין עם החושים הפעילים שלי (6-8 אם תשאלו את בן זוגי) את היסודות של הטעמים המוטמעים בDNA- של עליו גדלתי, את אותם גווני טעם וניצוצות ריח שמפעילים אותי כל כך, לפעמים עד כדי צחוק, לעיתים עד דמע.

יש לי בארכיון שבלשון טעמים של חג. לא משנה כמה אשכלל אותם, אצלחת אותם ואשחק בהם, טעמם הבסיסי וחזר שמור לימים האלה. כזה הוא הנתח האחורי מלא העסיס שאתם הולכים להכין.

בשר הוא עניין. הרבה יראת כבוד יש בי לנתחים שהניעו עד לא מזמן חיים שלמים. צריך להבין אותו ובו בשביל לדייק את טעמיו עם מרקמו.

בגילוי נאות אצהיר פה שאני לא דייקנית גדולה, ועל כן תודה לאל שטיפול בבשר הוא גם עניין בן דורי אצלנו – והנה ממש כאן בשורות הבאות אני הולכת לחשוף סודות משפחתיים – יש בזה מידה של אינטימיות וכאילו בשיתוף עצמו כל אחד ואחת מכם ייטול על עצמו מעט מהגעגוע הזה שלי שמתחדד כל כך בעונות המעבר ובתקופות החגים.