קציצות דגים ברוטב קארי שנוצרו מהצד המתגעגע של הנשמה

מאכלים שנוצרים מהצד המתגעגע של הנשמה שלי, דינם שיהיו טעימים יותר. חכמים יותר.

כשהידיים שלי מתעסקות בהכנתם, אני מרגישה לפעמים שמסתפר סיפור אהבתי אותם מעצמו.

או פשוט סיפור אהבה שבא להתמזג עם העולם

אי אז בשנים, ואני צעירה, עיני האזמרגד שלי בוהקות וכולי רעבה ונכונה לטרוף את העולם, נקלעתי לאיי אנדמן הקסומים שבמפרץ בנגל וליבי נפל שדוד.

מאז שהתחלתי לפתוח את ביתי ונשמתי להילולות האוכל שמתרחשות כאן, היה ברור לי שסיפור אהבתי לאיים הרחוקים יהיה שזור בינות השלל שיוגש לשולחן.

וכך הוא סיפורן של קציצות הענן המופלאות המתפרקות בפיותיהם של אורחיי ומהלכות עליהם קסם.

היה זה עוד יום נפלא ורגוע אי שם כשנפלה בי ההבנה שרשת הדייגים הגדולה שפרס בים – לא היא שמשכנעת את הדגים להיתפס בתוכה, אלא החיוך שלו בעצמו, כפות ידיו המערסלות, העמלות.

כמוני, חשבתי, רוצים גם הם להתמסר לחכתו, לבטנם של אלו שבחר להאכיל על סיפונו הזעיר.

כמו בשירים חיכיתי לו על המזח עם שלל הליקוט היומי, ירוקים טריים טריים וריחניים, דלעת, קוקוס וחציל מהשוק הסמוך וראש שום גדול שיצרוב את קצות לשונותינו בארוחת הצהריים הקרובה.

ובאופק – הוא בדרכו אליי עם מתנות היום ממעמקי הים.

את דג הלוקוס הגדול שדג הוא פילט בידיים מיומנות, שולה עצמות קטנות ואדרה.

משאיר לי את בשרו, שאעשה בו כרצוני. פילה לוקוס טרי ובשרני (ללא ספק גלם שיש לנעוץ בו שלט ״נא לא לגעת״, אבל אני… בא לי קציצות).

וכך חתכנו ביחד עד דק את בשרו של הדג.

בסיר הסמוך על הגזייה מתבשלים מיקס תבליני הקארי שהיה מכין לכבוד ביקוריי את הסיפון, הירקות מן השוק ונוזלי הקוקוס. ריחות של ים ומעשים של אהבה.

מפעם לפעם שורה עליי הרוח ועם הגשת המנה הזו אני מגישה גם סיפור אהבה רחוק, על הדייג שדגתי לפני מיליון שנים, כשרעבי את העולם גבר עליי…

מה שעשיתי לו, ומה שעשה בי.