מרק בורשט ושיר געגוע לשלכת אדומה בארץ רחוקה

אתמול כשהחזרתי את סשה מהגן צעדנו לאט ברחוב, נהנות מרוח הסתיו שפתאום קפצה לבקר. הבטתי בסשה ותהיתי אם הראש המתוק שלה מתחיל לשים לב לסימנים, אם היא כבר ערה לריחות החדשים השמורים לספטמבר פינת אוקטובר ולעונה החמקמקה הזו שבין הקיץ החם לחורף הקר, יחסית…

בחו”ל עונת הסתיו כל כך מובהקת ואדמונית. גם בגלל השלכת שצובעת בצבעי אש את היערות והרחובות וגם בגלל המאכלים המתחממים ומתלהטים על הכיריים. זה לא שאני באמת צריכה את הסתיו או החורף בשביל לאכול מרק. מקסימום אני מדליקה את המזגן על טמפרטורות שלא מביישות את הקוטב וצוללת אל הנוזל המנחם.

הרוח הקלילה ליוותה אותנו עד הבית ויחד עם מחשבות על שלכת אדמדמת הבשילה בי ההחלטה על בורש. כן, אני יודעת שהרוב קוראים לזה בורשט, יש אפילו כמה אנשים שמסתובבים ביננו וקוראים לזה חמיצה.

בקיצור, בבורש שלי או בבורשט שלכם יש את כל מה שאני אוהבת – צבע משוגע, ירק, פחמימות, קטניות והחלק הכי מפנק – התוספות. בורש הוא לא בורש בשבילי אם הוא לא מוגש עם שמנת חמוצה, ביצה קשה, קרוטונים מלחם שחור מתובל בנדיבות בשום ומעל הכול שמיר טרי.

זה הבורש שגדלתי עליו, ניחוח שום הטרי שפוגש לחם בלטי שחור חם וקריספי מהתנור היה מרמז על המתבשל במטבח. אמא שלי למדה עם הזמן שחייבת להכין הרבה יותר מהקרוסטיני המופלא הזה, כיוון שהיו נחטפים עוד הרבה לפני שהיו פוגשים את המרק. ככה כמו שהם, אולי גם עם שמנת חמוצה וצנוניות.

השוס הוא ללא ספק הביס של הכול יחד, בורש, שמנת חמוצה, קרוסטיני, שמיר, ביצה. נסו גם אתם, תראו איך סשה אוהבת.