קציצות דגים עם צ׳אטני מנגו

תמיד היינו משפחה שנוסעת לחו״ל. ההורים שלי מגיל קטן לקחו אותנו איתם לרוב הנסיעות וככה בגיל קטן כבר הייתי בהמון מקומות בעולם. בגיל 10 חודשים הייתי בהונג קונג, בגיל שנה טיילתי באירופה, בגיל 6 בבייג׳ינג, בגיל 12 בנפאל ועוד ועוד.

כל כך נהניתי בנסיעות המשפחתיות האלו לחו״ל! חוץ מכיף משפחתי ההורים שלי הקפידו על טיולים מעניינים וחוויתיים בלי אף אטרקציה תיירותית. טיילנו בשווקים, בכפרים, אכלנו במסעדות של מקומיים ולפעמים גם התארחנו בבתים.

בחיים אני לא אשכח את הפעם הראשונה שטסנו להודו. הייתי בת 15, כאמור כבר ראיתי חלקים שונים בעולם, והתרגשתי מהנסיעה מאוד.

כשנחתנו גל רב חושי תקף אותי מכל כיוון: מראות, ריחות, רעשים, צבעים, חיות. הכול מהכול ובבת אחת. ניסיתי לשמור על פאסון למרות שבתוך תוכי הייתי המומה.

הגודש החושי היה לא פשוט, אבל ניסיתי לשמור על ראש פתוח ולתת לעצמי ליהנות מהחוויה… נכשלתי. הריח לרוב היה לי לא נעים, הידיים שמשמשו אותי בתוך ההמון הצפוף הפחידו אותי, בכלל הצפיפות עשתה לי קלסטרופוביה נוראית. בכל נסיעה הייתי בטוחה שאנחנו הולכים למות – לא יכול להיות שעל דרך אחת יהיו גם מכוניות, גם טוקטוקים, גם אופנועים, גם אופניים, גם בעלי חיים, כל זה בלי אף תמרור או רמזור.

אבל הכי קשה היה לי האוכל. הייתי עם ותק בהתנסות של מאכלים אקזוטיים משונים וזרים ועד אותו רגע לרוב צלחתי אותם די בקלות, לרוב אפילו בהנאה. בהודו האוכל היה כל כך חריף וכל כך מתובל שפשוט לא יכולתי.

כשחזרנו מהודו החלטתי חגיגית שאני שונאת אוכל הודי וסירבתי בתוקף לאכול אותו, עד שבהיריון עם יולי, בניגוד לכל היגיון, יום אחד קמתי עם חשק עז לאוכל הודי. מאז ועד היום אני אוהבת אוכל הודי, אמנם מעודן יותר מהטעמים האותנטיים של הודו, אבל בכל זאת.

בהודו לא ביקרתי מאז אותו טיול, אבל את הקציצות האלו עם צ׳אטני מנגו אני מכינה כל הזמן.