כל הדרך לפתח תקווה (15 דק’ בווייז), סיפרתי לעצמי בקול רם את כל מה שאכלתי מהבוקר ותאמינו לי, לא פספסתי פירור. הייתי חייבת לעשות זאת בכדי להבין את גודל הטעות שלי כשבחרתי דווקא מסעדה איטלקית לערב.
תבינו, אף פעם לא הייתי זו שסופרת קלוריות אבל משהו בגילי המופלג בשילוב של פסטות בשעה 21:30, גרם לי לחשב מסלול מחדש ובתוך תוכי קיוויתי, שכמו שיש עוד חדר בלב לילד נוסף שנולד, כך גם יהיה מקום בקיבתי לכל הפחמימות שאני הולכת לזלול.
יאמר לזכותי שניסיתי להקדים את השולחן לשעה מוקדמת יותר אך נאמר לי שהמקום מלא ושאין אפשרות לעשות זאת. מודה ששמחתי וליבי התמלא בציפייה למקום שכל כך טעים בו כך שאין בו מקום… בפתח תקווה.
חברה שלי, קרן, שאיתה נפגשתי לדייט, לא הבינה את הקונספט שהיא צריכה לצאת מתל אביב לדייט איתי. כמובן שהשבתי לה, שיש חיים גם מעבר לתל אביב ושרק צריך לתת לזה הזדמנות ושלפתי את “התותחים הכבדים” הבטחתי לה שלא תהיה לה בעיית חניה שם. זה מיד עבד.
לוקיישן: מסעדת מנואל - אבשלום גיסין 7, פתח תקווה
עיצוב & וייב: קיר לבנים, רצפת דמוי פרקט, כסאות ושלחנות מעץ, תעלת מזגן מתועשת ומטבח קטן ופתוח. פשטות לצד ניסיון לטאצ’ מודרני. כשנכנסים למסעדה נתקלים בשני דברים מאוד בולטים, העדר מוסיקה (ייתכן שהייתה, אך מרוב שיח קולני היא אבדה איפשהו בין המילים) ואופי הקהל. תחושתי הייתה שהקהל הדתי פוקד את המקום באופן קבוע. איפה שלא הסתכלתי, היה נראה כאילו כל הסועדים סיימו תפילת ערבית ורצו לחגוג את תחילתו של שבוע חדש ב”מנואל”.
מה שותים: למרות שקוקטייל ה”סאמרבי” סיקרן אותי - אננס, אבטיח ובירה הפוכה על קרח גרוס (36 ₪) החלטתי שאין דבר שיותר יתאים לי להוריד את הפסטה מאשר כוס קיאנטי אדום,קרן הלכה על הלבן (32 ₪)
מה אוכלים: להבדיל מפעמים קודמות, הפעם לקח לי יותר זמן להחליט מה להזמין.
גודל המנות הגדולות שיצאו מהמטבח הצליח לערער אותי מבחינת קיבולת ועצם העובדה שישבתי כמעט בתוך המטבח על פס הסרוויס, הפכה אותי בשנייה לשופטת בתוכנית אוכל. הפכתי לסורק אנושי וכל מנה שעברה לידי זכתה במבט מתלבט. האם אזמין אותך או לא?
טעמנו פוקאצ’ינה - פוקאצ’ה איטלקית מוגשת עם שמן זית, בלסמי מצומצם, שום קונפי וקרם עגבניות שרופות (19 ₪). קרן מבלי לשים לב השתלטה בכוחות עצמה על המנה ולא הפסיקה לשבח את מטבל העגבניות.
בגזרת הסלטים הלכנו על קפרזה - פרוסות מוצרלה טרייה ועגבניות בתיבול שמן זית, בלסמי מצומצם ונגיעות פסטו ביתי (34 ₪). למרות שהעגבניות היו עבות מדי לטעמי והמוצרלה קשה יותר ממה שאני מכירה, הטעם היה מרענן והפסטו הביתי שהגיע בנדיבות העניק למנה את הטוויסט שהיה נחוץ לה.
אי אפשר באמת לאכול במסעדה איטלקית בלי להזמין ארנצ’יני - כדורי ריזוטו בציפוי פריך מטוגנים במילוי מוצרלה, פרמזן, עגבניות מיובשות, בצל ובזיליקום לצד קרם עגבניות ופסטו ביתי (36 ₪). היות שאני חובבת שילוב חם וקר, קרם העגבניות הקר הפתיע אותי לטובה. כדורי גבינה מטוגנים הינם מושחתים ומבורכים.
במחלקת הצמחוני אך משביע בחרנו בבטתנור - חצי בטטה מדורה אפויה בתנור אבן עם שמנת חמוצה ועלי אורוגולה מתובלים בלימון (29 ₪). לא סתם קוראים לה “מנת הבית”, היא בהחלט הייתה טעימה ונימוחה.
בגזרת הפסטות טעמנו פסטה רוזה - רוטב עגבניות איטלקי ונגיעת שמנת (47 ₪). פעם ראשונה שאני ללא ילדים ומזמינה את המנה הזו. למרות הגזמה מועטה בשימוש בפלפל השחור מדובר במנה חביבה וטעימה. לא היה בה משהו פורץ גבולות אך מידת העשייה הייתה מצוינת והרוטב כמצופה מרוזה.
הזמנו גם ניוקי פולנטה - ניוקי תפוח אדמה מוקפץ ברוטב בלסמי, שמנת פטריות טריות וערמונים קצוצים מוגש על פולנטה מתקתקה (69 ₪). קרן העדיפה אותה על הפסטה רוזה (אני פחות) ולפי מספר הפעמים שראיתי אותה יוצאת מהמטבח, הבנתי שמדובר במנה מבוקשת.
אני חייבת לציין את האכזבה הגדולה שלי מעצמי על כך ש(שוב) לא השארתי מקום לקינוח. הקינוחים המוקצפים והמעוטרים שיצאו מהמטבח לא היו מביישים את קפולסקי בתקופת הזוהר שלהם אי שם בשנות ה-80.
כמה שילמנו? 308 ₪ סה”כ (לשני סועדים לא כולל שירות)
ראוי לציון: השף הראשי שהוא אחד מהבעלים משקיע באופן אישי בכל מנה לפני שהיא יוצאת מהמטבח. המנות גדולות ואסתטיות. לצד הפסטות יש מבחר מגוון של סלטים גדולים, דגים ופיצות מהטאבון.
המקום לא מומלץ לדייטים (לא משנה עם איזה מבני המין) ולו רק בגלל הרעש שמקשה מעט על תקשורת, אך הוא בהחלט מתאים למשפחות או קבוצות של חבר’ה שמחפשים מקום כשר, טעים וקצת רועש.
מנואל, אבשלום גיסין 7, פתח תקווה, 03-5628060
שעות פתיחה: ימים א- ה 23:00 - 12:00, יום ו - אירועים פרטיים בלבד, יום ש - שעה וחצי אחרי צאת שבת עד 23:00
